נימוקי יוסף על בבא מציעא ס״א

« נימוקי יוסף על בבא מציעא ס׳ ע״ב נימוקי יוסף על בבא מציעא ס״ב ע״א »

1 אִם אֵינוֹ עִנְיָן לְנֶשֶׁךְ כֶּסֶף, שֶׁהֲרֵי כְּבָר נֶאֱמַר ״לֹא תַשִּׁיךְ לְאָחִיךָ״, תְּנֵהוּ עִנְיָן לְרִבִּית כֶּסֶף.

2 אֵין לִי אֶלָּא בְּלֹוֶה, בְּמַלְוֶה מִנַּיִן?

3 נֶאֱמַר נֶשֶׁךְ בַּלֹּוֶה וְנֶאֱמַר נֶשֶׁךְ בַּמַּלְוֶה. מָה נֶשֶׁךְ הָאָמוּר בַּלֹּוֶה – לֹא חִלַּקְתָּ בּוֹ בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּאוֹכֶל בֵּין בְּנֶשֶׁךְ בֵּין בְּרִבִּית, אַף נֶשֶׁךְ הָאָמוּר בַּמַּלְוֶה – לֹא תַּחְלוֹק בּוֹ בֵּין בְּכֶסֶף בֵּין בְּאוֹכֶל בֵּין בְּנֶשֶׁךְ בֵּין בְּרִבִּית. מִנַּיִן לְרַבּוֹת כׇּל דָּבָר? תַּלְמוּד לוֹמַר: ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״.

4 רָבִינָא אָמַר: לָא נֶשֶׁךְ בְּאוֹכֶל וְלָא רִבִּית בְּכֶסֶף צְרִיכִי קְרָא, דְּאִי כְּתִיב ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וְאׇכְלְךָ בְּמַרְבִּית״ – כִּדְקָאָמְרַתְּ. הַשְׁתָּא דִּכְתִיב ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״, קְרִי בֵּיהּ הָכִי: ״אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית״, ״וּבְנֶשֶׁךְ וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אׇכְלֶךָ״.

5 וְהָא תַּנָּא ״נֶאֱמַר״ ״נֶאֱמַר״ קָאָמַר!

6 הָכִי קָאָמַר: אִילּוּ לֹא נֶאֱמַר קְרָא, הָיִיתִי אוֹמֵר גְּזֵירָה שָׁוָה. עַכְשָׁיו שֶׁנֶּאֱמַר קְרָא, גְּזֵירָה שָׁוָה לָא צְרִיךְ. אֶלָּא גְּזֵירָה שָׁוָה לְמָה לִי? לְ״נֶשֶׁךְ כׇּל דָּבָר אֲשֶׁר יִשָּׁךְ״, דְּלָא כְּתִב בְּמַלְוֶה.

7 אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית, לָאו בְּגָזֵל, לָאו בְּאוֹנָאָה?

8 צְרִיכִי, דְּאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית – מִשּׁוּם דְּחִידּוּשׁ הוּא, דַּאֲפִילּוּ בְּלֹוֶה אָסְרָה רַחֲמָנָא.

9 וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּגָזֵל – מִשּׁוּם דִּבְעַל כֻּרְחֵיהּ, אֲבָל אוֹנָאָה – אֵימָא לָא.

10 וְאִי כְּתַב רַחֲמָנָא לָאו בְּאוֹנָאָה, מִשּׁוּם דְּלָא יָדַע דְּמָחֵיל.

11 חֲדָא מֵחֲדָא לָא אָתְיָא. תֵּיתֵי חֲדָא מִתַּרְתֵּי. הֵי תֵּיתֵי? לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּרִבִּית, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. מָה לְהָנָךְ שֶׁכֵּן שֶׁלֹּא מִדַּעַת, תֹּאמַר בְּרִבִּית דְּמִדַּעְתֵּיהּ.

12 לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּאוֹנָאָה, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. מָה לְהָנָךְ, שֶׁכֵּן אֵין דֶּרֶךְ מִקָּח וּמִמְכָּר בְּכָךְ.

13 אֶלָּא לָא לִכְתּוֹב רַחֲמָנָא לָאו בְּגָזֵל, וְתֵיתֵי מֵהָנָךְ. דְּמַאי פָּרְכַתְּ: מָה לְרִבִּית שֶׁכֵּן חִידּוּשׁ? אוֹנָאָה תּוֹכִיחַ!

14 מָה לְאוֹנָאָה שֶׁכֵּן לָא יָדַע וּמָחֵיל? רִבִּית תּוֹכִיחַ!

15 וְחָזַר הַדִּין: לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה, וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה. הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן, שֶׁכֵּן גּוֹזְלוֹ. אַף אֲנִי אָבִיא גָּזֵל!

16 אָמְרִי: הָכִי נָמֵי. אֶלָּא, לָאו בְּגָזֵל לְמָה לִי? לְכוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר.

17 כּוֹבֵשׁ שְׂכַר שָׂכִיר, בְּהֶדְיָא כְּתִיב בֵּיהּ ״לֹא תַעֲשֹׁק שָׂכִיר עָנִי וְאֶבְיוֹן״! לַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין.

18 וְלוֹקְמַהּ בְּרִבִּית וְאוֹנָאָה, וְלַעֲבוֹר עָלָיו בִּשְׁנֵי לָאוִין? דָּבָר הַלָּמֵד מֵעִנְיָינוֹ,

19 וּבְעִנְיָינָא דְּשָׂכִיר כְּתִיב.

20 ״לֹא תִּגְנֹבוּ״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא לְמָה לִי? לְכִדְתַנְיָא: לֹא תִּגְנֹב – עַל מְנָת לְמֵיקַט, לֹא תִּגְנֹב – עַל מְנָת לְשַׁלֵּם תַּשְׁלוּמֵי כֶפֶל.

21 אֲמַר לֵיהּ רַב יֵימַר לְרַב אָשֵׁי: לָאו דִּכְתַב רַחֲמָנָא בְּמִשְׁקָלוֹת, לְמָה לִי? אֲמַר לֵיהּ: לְטוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח. הַיְינוּ גָּזֵל מְעַלְּיָא הוּא! לַעֲבוֹר עָלָיו מִשְּׁעַת עֲשִׂיָּיה.

22 תָּנוּ רַבָּנַן: ״לֹא תַעֲשׂוּ עָוֶל בַּמִּשְׁפָּט בַּמִּדָּה בַּמִּשְׁקָל וּבַמְּשׂוּרָה״. ״בַּמִּדָּה״ – זוֹ מְדִידַת קַרְקַע, שֶׁלֹּא יִמְדּוֹד לְאֶחָד בִּימוֹת הַחַמָּה וּלְאֶחָד בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים. ״בַּמִּשְׁקָל״ – שֶׁלֹּא יַטְמִין מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח. ״וּבַמְּשׂוּרָה״ – שֶׁלֹּא יַרְתִּיחַ.

23 וַהֲלֹא דְּבָרִים קַל וְחוֹמֶר: וּמָה מְשׂוּרָה שֶׁהִיא אֶחָד מִשְּׁלֹשִׁים וּשְׁלֹשָׁה בַּלּוֹג הִקְפִּידָה עָלָיו תּוֹרָה – קַל וְחוֹמֶר לְהִין, וַחֲצִי הִין, וּשְׁלִישִׁית הִין, וּרְבִיעִית הַהִין, וְלוֹג, וַחֲצִי לוֹג, וּרְבִיעִית הַלּוֹג.

24 אָמַר רָבָא: לְמָה לִי דִּכְתַב רַחֲמָנָא יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּרִבִּית, יְצִיאַת מִצְרַיִם גַּבֵּי צִיצִית, יְצִיאַת מִצְרַיִם בְּמִשְׁקָלוֹת?

25 אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בְּמִצְרַיִם בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי הוּא שֶׁעָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁתּוֹלֶה מְעוֹתָיו בְּגוֹי וּמַלְוָה אוֹתָם לְיִשְׂרָאֵל בְּרִבִּית, וּמִמִּי שֶׁטּוֹמֵן מִשְׁקְלוֹתָיו בְּמֶלַח, וּמִמִּי שֶׁתּוֹלֶה קָלָא אִילָן בְּבִגְדוֹ וְאוֹמֵר: ״תְּכֵלֶת הוּא״.

26 רָבִינָא אִיקְּלַע לְסוּרָא דִפְרָת. אֲמַר לֵיהּ רַב חֲנִינָא מִסּוּרָא דִּפְרָת לְרָבִינָא: יְצִיאַת מִצְרַיִם דִּכְתַב רַחֲמָנָא גַּבֵּי שְׁרָצִים, לְמָה לִי? אֲמַר לֵיהּ: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֲנִי הוּא שֶׁהִבְחַנְתִּי בֵּין טִפָּה שֶׁל בְּכוֹר לְטִפָּה שֶׁאֵינָהּ שֶׁל בְּכוֹר, אֲנִי עָתִיד לִיפָּרַע מִמִּי שֶׁמְּעָרֵב קִרְבֵי דָגִים טְמֵאִין בְּקִרְבֵי דָגִים טְהוֹרִין וּמוֹכְרָן לְיִשְׂרָאֵל.

27 אֲמַר לֵיהּ: אֲנָא ״הַמַּעֲלֶה״ קָא קַשְׁיָא לִי, מַאי שְׁנָא הָכָא ״הַמַּעֲלֶה״ דִּכְתַב רַחֲמָנָא?

28 אֲמַר לֵיהּ: לְכִדְתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל. דְּתָנָא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: אִילְמָלֵא לֹא הֶעֱלֵיתִי אֶת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם אֶלָּא בִּשְׁבִיל דָּבָר זֶה, שֶׁאֵין מְטַמְּאִין בִּשְׁרָצִים – דַּיִּי.

29 אֲמַר לֵיהּ: וּמִי נְפִישׁ אַגְרַיְיהוּ טְפֵי מֵרִבִּית וּמִצִּיצִית וּמִמִּשְׁקָלוֹת? אֲמַר לֵיהּ: אַף עַל גַּב דְּלָא נְפִישׁ אַגְרַיְיהוּ טְפֵי, מְאִיסִי לְמֵכְלִינְהוּ.

30 וְאֵיזֶהוּ תַּרְבִּית, הַמַּרְבֶּה בְּפֵירוֹת. כֵּיצַד? לָקַח הֵימֶנּוּ חִטִּים בְּדִינַר זָהָב וְכוּ׳. אַטּוּ כֹּל הָנֵי דְּאָמְרִינַן עַד הַשְׁתָּא, לָאו רִבִּית הוּא?

31 אָמַר רַבִּי אֲבָהוּ: עַד כָּאן שֶׁל תּוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם. וְכֵן אָמַר רָבָא: עַד כָּאן שֶׁל תּוֹרָה, מִכָּאן וְאֵילָךְ שֶׁל דִּבְרֵיהֶם.

32 עַד כָּאן – ״יָכִין רָשָׁע וְיִלְבַּשׁ צַדִּיק״. עַד כָּאן, וְתוּ לָא? אֶלָּא, אֲפִילּוּ עַד כָּאן – ״יָכִין רָשָׁע וְיִלְבַּשׁ צַדִּיק״!

33 עַד כָּאן – רִבִּית קְצוּצָה. מִכָּאן וְאֵילָךְ – אֲבַק רִבִּית.

34 אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: רִבִּית קְצוּצָה יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין, אֲבַק רִבִּית אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין. רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר: אֲפִילּוּ רִבִּית קְצוּצָה נָמֵי אֵינָהּ יוֹצְאָה בְּדַיָּינִין.

35 אָמַר רַבִּי יִצְחָק: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי יוֹחָנָן? דְּאָמַר קְרָא: ״בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כׇּל הַתֹּעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה״ – לְמִיתָה נִיתַּן וְלֹא לְהִישָּׁבוֹן. רַב אַדָּא בַּר אַהֲבָה אָמַר, אָמַר קְרָא: ״אֶל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹהֶיךָ״ – לְמוֹרָא נִיתַּן וְלֹא לְהִשָּׁבוֹן.

36 רָבָא אָמַר: מִגּוּפֵיהּ דִּקְרָא שְׁמִיעַ לֵיהּ, ״מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה״. הוּקְשׁוּ מַלְוֵי רִבִּית לְשׁוֹפְכֵי דָּמִים: מָה שׁוֹפְכֵי דָּמִים לֹא נִיתְּנוּ לְהִשָּׁבוֹן – אַף מַלְוֵי רִבִּית לֹא נָתְנוּ לְהִשָּׁבוֹן.

37 אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי טַעְמָא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר? דְּאָמַר קְרָא:

פירוש נימוקי יוסף על בבא מציעא ס״א

1 שמא בעלמא. כך היא נקרא אבל לא בשביל המעיין העליתי בחכירותה:

2 לתך. חצי בית כור לפי חשבון סאתים כחצר המשכן דהוי ק' על נ' חמשים על חמשים הוי בית סאה:

3 אע"פ שאין בו גפנים גרסינן וגבי פרדס אע"פ שאין בו רמונים:

4 מחכיר לחוכר. שדה בית השלחין אני מחכיר לך:

5 שמא. יכול לומר לו שמא בעלמא אמרי לך:

6 אידי ואידי. בין רישא דאמר אינו מנכה בין סיפא דאמר דמנכה הכל מיירי בדאמר ליה מחכיר לחוכר חכור ממני וחכור לי דקתני חכור ממני קאמר וסיפא דקתני מנכה משום דאמר זה ודייקי רבוותא ז"ל בתוס' דמדלא אמר רבינא ל"ש אמר מחכיר ול"ש אמר חוכר משמע דמודה רבינא דחוכר למחכיר קפידא כשמואל אלא דאתא לאשמועינן דאפילו מחכיר לחוכר משכחת לה קפידא והרנב"ר ז"ל נמי דייק לה מדאיצטריך רבינא לדחוק מתני' ולפרש דחכור לי ממני קאמר דאם איתא דחוכר למחכיר נמי לאו קפידא אלא מטעם זו הוא דמנכי ליה אם כן פשיטא דמתני' דא"ל חוכר למחכיר שפיר אתי ולמה ליה לאוקמא במחכיר לחוכר ולדחוקי לומר ממני וכן משמע נמי מן התוספתא דחוכר למחכיר קפידא בלא זו כלל דתניא התם ריש פ"ט דב"מ שדה בית השלחין אני שוכר הימך שדה בית האילן אני שוכר הימך יבש המעיין ונקצץ האילן חייב להעמיד לו מעיין אחר חייב להעמיד לו אילן אחר שדה בית השלחין זו אני שוכר הימך שדה בית האילן זו אני שוכר הימך יבש המעיין ונקצץ האילן מנכה לו מן חכירו וברישא דהאיך תוספתא לא קתני זו אפילו הכי חייב להעמיד לו מעיין ואילן אחר כיון דקפיד ומיהו בסיפא דאמר זו הא פי' מעיין זה ואילן זה ובשעת המקח אין כאן טעות אלא דכיון דאמר זו דמשמע קפידא כדאוקימנא השתא דמי לאחריות בסיפא דא"ל זו אינו חייב להעמיד לו מעיין דכיון דאמר זו הרי הוא כאילו פירש מעיין זה ואילן זה שהם עיקר בית השלחין ומיהו כיון דקפיד מנכה ליה ובהכי סגי ולא מבטל לגמרי כמקח טעות דעלמא שהרי שעת מקחו אין כאן טעות וקפידא דיליה לאחריות דמיא וכשם שהלוקח שדה באחריות ובא בע"ח וטרף מקצתה אין המקח מתבטל בכך אלא שחייב מוכר לשלם לו. ביבש האילן ומעיין נמי דכוותה ולפיכך מנכה לו נמצא עכשיו פסקן של דברים שלשה ענינים אמר חוכר למחכיר קפידא אפילו לא אמר זו אמר מחכיר לחוכר חכור ממני בית השלחין סתם שמא בעלמא מכר לו אמר חכור ממני בית השלחין זו קפידא ואם יבש מנכה לו וה"ה והוא הטעם בבית כור ובכרם ופרדס דאי אמר לוקח קפידא מדמדמינן להו בגמרא להדדי ולפיכך כתב הרנב"ר ז"ל דהא דאמרינן בפ"ק דב"ב דף ז. בהנהו עובדא דהנהו אחי דפלגי חד מטא אספלידא וחד מטא תרביצא ואתא ההוא דתרביצא ובנה אפומא דאספלידא וא"ל אידך קא מאפלת עלי וא"ל אידך בדנפשאי קא בנינא ואסיקנא דדינא קא"ל ולא מצי אידך למימר עד האידנא אספלידא והשתא אינדרונא משום דשמא בעלמא הוא ומדמי לה התם להא דבית כור אני מוכר לך כו' דמיירי דוקא דפליגי סתם כיון שעומדין בתוכו ואמרו זה לזה אני אטול עד כאן ואתה תטול עד כאן אי נמי בדא"ל ההוא דמטיא תרביצא לאחוה אני אטול תרביצא ואתה תטול אספלידא אבל היכא דההוא דמטייה אספלידא אמר לאחוה אני אטול אספלידא ואתה תרביצא לא אמרינן שמא בעלמא דה"ל כא"ל חוכר למחכיר דקפידא עכ"ל:

7 והא דאמרינן הכא דמנכה מחכירו דוקא בחכירות הוא דאמרינן הכי אבל במכר ודאי אינו חייב כלום דכיון דבשעת המכר היתה בית השלחין או בית האילן וליכא מקח טעות אע"פ שיבש לאחר מכאן או נקצץ לא מחייב ליה מוכר ולא מידי דהא איסתליקא ליה אבל הכא היינו טעמא משום דכיון שהבעלים נוטלין חלק בפירות אכתי שייכי בקרקע מה שאין כן במוכר שנגמר המכר נסתלק המוכר לגמרי:

8 מתני' הובירה. שלא חרשה ולא זרעה:

9 שמין אותה. כגון בקבלנות שקבל אותה למחצה לשליש ולרביע אבל בחכרנות לא שייכא דמאי שמין איכא חכירותו יתן לו:

10 אם אוביר. אעשנה בורה:

11 ולא אעביד. ולא אעשה בה פעולה הראויה לה:

12 אמר המחבר ומיהו בחכרנות נמי אם נהגו לכתוב שהמוביר משלם הוי כאילו כתב ע"מ שלא יפסיד גופה של קרקע הילכך אם הובירה בפחת דגוף קרקע שמין פחת הקרקע ויתן כנ"ל לפי מאי דמסקינן בגמרא שכל שההדיוטות רגילין לכתוב אע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ומיהו אם נכש ולא זרעה דהשתא משבח ארעא במידי אין בעל הקרקע מנכה לו לקבלן מידי מן השומא דהא כתב ליה ולא אעביד אשלם אבל לחוכר פלוגתא דרבוותא ולקמן גבי לא ליכחוש מארה מיפרשא בע"ה ע"כ:

13 גרסי' בגמרא דף קד. תניא ר"מ היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי מאיר אומר אם אוביר ולא אעביד אשלם במיטבא ר' יהודה היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יהודה אומר אדם מביא קרבן עשיר על אשתו וכן כל קרבן וקרבן שהיא חייבת שכן כותב לה אחריות דאית ליך עלי מן קדמת דנא הלל הזקן היה דורש לשון הדיוט דתניא אנשי אלכסנדריא היו מקדשין נשותיהם ובשעת כניסתן לחופה באין אחרים וחוטפין אותן ובקשו חכמים לעשות בניהם ממזרים אמר להם הלל הזקן הביאו לי כתובת אמכם הביאו לו כתובת אמן ומצא שכתוב בהן לכשתכנסי לחופה הוי לי לאנתו ולא עשו בניהם ממזרים:

14 רבי יהושע בן קרחה היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יהושע בן קרחה אומר המלוה את חבירו לא ימשכננו יותר מחובו שכך כותב לו תשלומתא דאית לך עלי כל קבל דיכי:

15 טעמא דכתב ליה הכי הא לא כתב ליה הכי לא והאמר רבי יוחנן משכנו והשיב לו המשכון ומת שומטו מעל גבי בניו דף קד: אהני כתיבה לגרעון:

16 ר' יוסי היה דורש לשון הדיוט דתניא רבי יוסי אומר מקום שנהגו לעשות כתובה מלוה גובה מלוה לכפול גובה מחצה נהרבולאי מגבי תילתא מרימר מגבי נמי שבחא א"ל רבינא למרימר והא תניא מקום שנהגו לכפול גובה מחצה לא קשיא הא דקנו מיניה הא דלא קנו מיניה:

17 רבינא משבח וכתב לבנתיה אמרו ליה נקני מיניה דמר אמר להו אי מיקנא לא מיכפל אי מיכפל לא מיקנא:

18 היה דורש. צריך ליישב מאי אתו הני תנאי לאשמועינן דפשיטא דכל תנאי שבממון קיים ומי איכא דלא דריש וכתב הרמב"ן ז"ל בשם ה"ר יהודה הנשיא אלברגלונ"י ז"ל דהא קמ"ל דדורשים היו לשון הדיוט כלשון הכתוב שאע"פ שאפשר היה לפרש הלשון כפשוטו היו דורשין ומוסיפין בו משמעות ענין והיינו דקתני היה דורש שזה כעין מדרש חכמים הוא שדורשין הכתוב באם אינו ענין ופי' הרנב"ר מדרש זה שהיה איפשר לפרש אם אוביר ולא אעביד אשלם פחת הקרקע שודאי לא היה מתחייב בלא תנאי אבל אם לכך בלבד נתכוון באם אוביר סגי מאי ולא איעביד לפיכך היה ר"מ דורש אם אוביר לפחת הקרקע ולא איעביד למה שהיתה ראויה לעשות וכן בדרש ר' יהודה באחריות דאית לי עליך וכו' אי אפשר לפרש דאשאר כסות ועונה קאי אלא דאי הכי פשיטא אלא לאו אקרבנות קאי וכתבו כל המפרשים ז"ל דדוקא קרבנות חובה כגון לידה וזיבה וצרעת או קרבנות נזירות והכי איתא בירושלמי פרק נערה אפילו אכלה חלב וחללה שבת משמע דדוקא קרבן חובה אבל לא נדרים ונדבות ובדין הוא שאל"כ שמא תקניטנו ותדור בכל יום ותפסיד כל ממונו בזה ובפרק יש נוחלין דף קלט. נמי גבי לותה ואכלה ועמדה ונשאת לא מיבעיא לן אם מוציא המלוה מיד הבעל אלא מנכסי מלוג שלה אבל מנכסיו אינו חייב לפרוע ובעומדת תחתיו נמי אם לותה שלא לצורך מזונות אין הבעל חייב לפרוע דאל"כ תלוה ותשליך לאיבוד ונמצאת מחייבתו ק' מנה בכל יום אלא אחריות שקבל עליו לא קאי אלא אקרבנות חובותיה ופי' מילתא דר' יהודה הכי דאדם עשיר מביא קרבן עשיר על אשתו ואין יכול לומר אין לה כלום ותפטר בקרבן עני ובת"כ א"ר יהודה לפיכך אם פטרה אינו חייב בהם כלום שכך כותבת ליה אחריות דאית לי עלך מן קדמת דנא וה"פ לפיכך אם גרשה ונתן לה כתובתה ועדיין קרבנותיה עליה אינו חייב בהן שכך היא כותבת בתוך השובר שכותבת לו על קבלת כתובתה התקבלתי כתובתי ואחרן דאית לי עלך מן קדמת דנא ומדכתבה ליה הכי אחריות שהיתה לי עליך מלפני היום הזה דרשינן דאלמא חיוב זה של קרבנות חובה עליו:

19 אנשי אלכסנדריא ה"נ דרשי אפשר היה לפרש לכשתנשאי לחופה הוי לי נשואה גמורה ומעכשיו בשעת אירוסין כשכתב לה כתובה היא ארוסה אלא שא"כ לא היה הדבר צריך לאומרו ולפיכך היה דורש הלל דתנאה הוא דרמו בקדושין שלא יהו נגמרין עד שעת כניסה לחופה א"כ כשחטפוה לא היתה מקודשת:

20 לא ימשכננו ע"י שליח ב"ד במשכון שהוא יותר על חובו דרשינן זה מדחזינן שהוא כותב לו תשלומתא וכו'. אם משיב לו את העבוט לזמן מרובה שעושה עמו כ"כ טובה אינו בתורת השבת העבוט אלא דוקא כשמשיב לו העבוט בכל יום הילכך אף על פי שפטור מגרעון בהשבת העבוט הכא מותר ליקח ממנו הגרעון דטובה זו תורת שאלה יש להו ביד הלוה שכבר הקנהו למלוה וחזר והשאילו ממנו ולא תורת השבה הילכך שמין את המשכון וכותב לוה למלוה בשטר יהא לך בתשלומין עלי ליפרע דמי משכון זה ומדכתב לו הכי אלמא שאין לו למשכנו יתר על חובו שא"כ נמצא שהיה גובה ממנו שלא כדין וה"נ יש דרש שהרי היה אפשר לומר כשכותב לו תשלומתא וכו' כל קבל דיכי על החוב שחייב לו קאמר ולא על המשכון אלא דא"כ לא היה צריך לומר כן שהיאך יפרענו יותר מחובו לפיכך דרש רבי יהושע דאמשכון קאי שלא ימשכננו יותר:

21 טעמא דכתב ליה הכי. כלומר למה ליה למכתב ליה והא רבי יוחנן אמר משכנו והשיב לו העבוט ומת הלוה שומטו המלוה מעל גבי בניו ולא הוי כשאר מטלטלי דיתמי דלא משתעבדי לבע"ח אלא כיון דמשכניה קנייה לגוביינא:

22 אהני כתיבה לגרעון והשטר מועיל לפחת דמיו אם יפחתו דמי המשכון בעבור מה שנשתמש הלוה בו יפרע משאר נכסיו ככל הכתוב בשטר:

23 כתובה מלוה. שכל מה שכתוב בכתובה דא נדוניא דהנעלת ליה נפרעת ממנו כשנתארמלה או נתגרשה כדרך שבעל חוב נפרע כל הכתוב בשטר מלוה כגון שכותבין בה כמו שאנו כותבין אחריות שטרא דנא קבלית עלי:

24 גובה מלוה. הבעל גובה מאבי הכלה כל שכתוב בכתובה כאילו הלוהו:

25 שנהגו לכפול. לשום את מה שמכנסת לו כפלים בדמיו בשביל כבוד ולכתוב כפלים בכתובה וכשהיא יוצאת אינה נפרעת אלא החצי:

26 גובה מחצה. גובה החתן מאביה מחצה והכי נמי יש דרש כיון שאנו לומדין מה שהבעל גובה מן האב ממה שהאשה גובה מן הבעל והכי משמע בירושלמי פרק ד' הלכה ח' דגרס התם בכתובות גבי זה מדרש דרש ר"א הבנים יירשו והבנות יזונו מה בנים וכו' ואף הלל הזקן היה עושה כתובה מדרש דתניא אנשי אלכסנדריא וכו' ר"מ היה דורש לשון הדיוט וכו' ומייתי כל הני דשמעתין אלמא דורש לשון הדיוט דומיא דמדרשו של ר"א בן עזריה שהיה דורש בתנאי כתובה כאילו היה כתוב של תורה ועושה היקשא מתנאי בנים לתנאי בנות ולפי זה אין לנו דרשות לשון הדיוט אלא בכתב כן בפירוש אבל בסתמא לא ואיכא למידק מדאמרינן בירושלמי בפירקין הלכה ג' א"ר יצחק הדא אמרה המבטל כיסו של חברו פטור. המבטל שדה של חברו חייב לשפותו פירוש מבטל כיסו דפטור יליף לה מדתניא ליקח בהם חטין ולא לקח אין לו עליו אלא תרעומות ואתמר עלה הדא אמרה המבטל כיסו של חבירו פטור ואע"ג דהכא בפרקין לא תני לה לההיא דהנותן מעות נקט לה בלשון הדא אמרה כלישנא דהתם וקאמר נמי דמבטל שדהו של חברו חייב לשפותו וממתני' דהכא יליף לה וקשיא דאדרבה איפכא שמעת מינה דטעמא דכתב הא לא כתב פטור דקתני שכך כותב לו כו' אלא ודאי כל הני דדרשי לשון הדיוט עבדי לה כתנאי כתובה שאע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ואף זה בכלל דורש לומר שהיה עושה מנהג ההדיוטות עיקר ודן על פיהם כאילו נהגו ע"פ חכמים שכיון שהיה מנהג פשוט וכולן עושין כן וכל המקבל על דעת כן מקבל הרי הוא כתנאי ב"ד שאע"פ שלא נכתב כאילו נכתב דמי ולפיכך אמרו בירושלמי דהדא אמרה דהמבטל שדהו של חבירו חייב לשפותו אע"פ שלא כתב מאחר שנהגו כך ובעו התם בירושלמי חנותו מהו ספינתו מהו כלומר דמספקא להו מאחר שנהגו לכתוב בקבלנות שדה אם יהא הדין כן בשאר קבלנותא דספינה וחנות וכן כתבו רבינו האיי ור"ח ז"ל בכל הני דשמעתין דאע"פ שלא כתב כמי שכתב דמי והלל הזקן אע"פ שלא ראה כתובת אמן הכשיר וכן כולם הילכך שמעינן משמעתין שכל שההדיוטות רגילין לכתוב אע"פ שלא נכתב כמי שנכתב דמי ואם הוא מנהג שהוא נהוג ברוב המקומות דנין בכ"מ בסתם ואם אינו נהוג אלא בקצת מקומות אין דנין בהם אלא באותם מקומות בלבד והיינו דר"מ ור' יהודה ור' יהושע בן קרחה ור' יוסי אמרו סתם והלל אמר שהיו בני אלכסנדריא לפי שאין דנין כן אלא באותו מקום בלבד הרנב"ר ז"ל:

27 מגבי שבחא. כל מה שהוא כותב וכופל גובה מאבי הבת:

28 הא דקנו מיניה. מאבי הבת:

29 ההוא דא"ל וכו'. מצוה מחמת מיתה הוא:

30 שלחה רב אחא. האי לכתובתה אכתיבה קאי או אגוביינא קאי ומקום שנהגו לכפול הוה:

31 ד' מאה זוזי קאמר. שיכתבו אותם תמני מאה בכתובה או ד' מאה לכתובה דאינון מאתן לגבייה:

32 לכתובה. לגוביינא קאמר:

33 בכתובתה. לכתוב לה בכתובה קאמר:

34 ולא היא וכו' הבו לה סתמא. כלומר שלא יזכיר כלל כתובה והא דשני לן בסוף נערה שנתפתתה בין אמר למזונות בין אמר במזונות דאי אמר במזונות קצץ לה מזונות ואי אמר למזונות ריבה לה מזונות וכדכתיבנא התם בס"ד לא קשיא דהכא לא היה לו להזכיר כתובה כלל דמשמע לשון כתיבה אם לא היתה כוונתו שיהיה כן דוקא בכתיבה אבל התם מלת מזונות לא עולה ולא יורדת הילכך דייקי שפיר בין במזונות למזונות:

35 אמר המחבר ולפי תירוץ התוספות דהכא היתומים מוחזקין והתם ההפך דמזונות בחזקת אשה קיימי משמע דלא דייקינן הכי לאפוקי ממונא אלא דוקא לאוקומי ע"כ:

36 ההוא גברא. לא גזים. אינו מקבל עליו דבר גוזמא אלא במשפט ולאו אסמכתא הוא דהכי אפסדיה וכתבו האחרונים ז"ל דלאו למימרא דכל היכא דלא גזים לא הוי אסמכתא דהא קי"ל לעיל דף סו: כל דאי לא קני אלא ה"ק התם לא גזים וכיון שכן עבוד רבנן תקנתא אבל היכא דגזים אפילו דבר שהוא בידו לא תקון אבל ודאי דמדינא אע"ג דלא גזים ובידו אסמכתא היא והכי דיינינן בעלמא וכן דעת גאון ז"ל וכתב הריא"ף ז"ל בהלכות דנהי דלא משלם כל מאי דאתני כיון דאמר מילתא יתירתא מ"מ כל מאי דאפסיד ליה משלם דלמיהב מאי דאפסיד בשוה שעבודי משעבד נפשיה וגמר ומקני:

37 ההוא גברא דקביל ארעא. קבלנות היתה לזרעה שומשמין והם יקרים מן החטים ומכחישים את הקרקע יותר מן החטים:

38 ועבדה חטי כשומשמי. הצליחה זריעתו ואף החטין הוקרו ונמצא שלא הפסיד בעל הבית במה ששינה זה ונשתכר בכחש הקרקע שהיה נכחש בשומשמין יותר מחטין:

« נימוקי יוסף על בבא מציעא ס׳ ע״ב נימוקי יוסף על בבא מציעא ס״ב ע״א »